וינה הרומית: איך היו החיים בווינה לפני 2000 שנה
על מה אתם חושבים כשאתם שומעים את השם וינה? על מוצרט, אולי פרנץ יוזף או מן הסתם שניצל ושטרודל. כאוהבי היסטוריה אנחנו חושבים בין השאר על האימפריה הרומית. למה? כי לפני 2000 שנה האזור שבו נמצא היום מרכז העיר היה חלק מגבולה של האימפריה הרומית. הדנובה הייתה גבול חשוב, וכדי להגן עליו הקימו הרומאים מחנות צבאיים לאורך הנהר. אחד מהם עמד כאן, בשטח שעליו אתם מטיילים היום בין הרחובות והכיכרות של העיר העתיקה.
למחנה וליישוב הרומי שהתפתח בסביבתו קראו וינדובונה. זו הייתה וינה של התקופה הרומית: בסיס צבאי מבוצר, שסביבו חיו סוחרים, בעלי מלאכה ומשפחות של חיילים. מתחת לעיר שאנחנו מכירים מסתתרים עדיין שרידים מהתקופה שבה אלפי חיילים רומאים קראו למקום הזה בית.
אם השם וינדובונה עדיין לא אומר לכם כלום, אתם חייבים לצפות שוב בסרט אגדי מיד אחרי שתסיימו לקרוא את המאמר הזה. אני מתכוון כמובן לסרט ״גלדיאטור״.
זוכרים את הקרב בתחילת הסרט, שבו מקסימוס, בגילומו של ראסל קרואו, מוביל את חייליו מול הלוחמים הגרמאנים? העלילה הזאת מתרחשת בקרבת וינדובונה. כן, הסיפור שמרביתנו זוכרים בזכות הקרבות בקולוסיאום ברומא מתחיל דווקא בסביבתה של וינה של היום.
והחיבור אינו מסתיים בשם המקום. הקיסר מרקוס אורליוס, שמופיע בתחילת הסרט, אכן ניהל מסעות מלחמה באזור הדנובה. לפי אחת המסורות ההיסטוריות, כאן, בווינדובונה, הוא גם מת בשנת 180 לספירה. מסורת אחרת ממקמת את מותו בסירמיום, בסרביה של היום, אבל הקשר בין הקיסר לבין האזור ממשי — גם אם מקסימוס והקרב שבפתיחת הסרט שייכים לסיפור הקולנועי.
עכשיו דמיינו שהמצלמה נשארת עם החיילים אחרי שהקרב נגמר. לא עם הקיסר או המצביא, אלא עם החייל מן השורה שחוזר למחנה בווינדובונה. איפה הוא ישן? מה הוא אוכל? האם יש לו משפחה בקרבת מקום, ומה הוא עושה בימים שבהם אין מלחמה?
כדי לפגוש את העולם שלו, נתחיל במקום שאולי כבר עברתם בו בטיול בווינה: יודנפלאץ.
מתחת ליודנפלאץ: איפה ישנו החיילים?
יודנפלאץ, כיכר היהודים שבמרכז וינה, מוכרת היום בעיקר בזכות ההיסטוריה היהודית שלה ואנדרטת השואה. אבל מאות שנים לפני שקמה כאן הקהילה היהודית של ימי הביניים, המקום היה חלק מהמחנה הרומי. בחפירות מתחת לכיכר התגלו שרידים של מגורי חיילים.
כדי לדמיין מי גר כאן, נחזור למחצית השנייה של המאה השנייה לספירה, בתקופתו של מרקוס אורליוס. בווינדובונה הוצב אז הלגיון העשירי — יחידה גדולה בצבא הרומי, שהייתה קשורה למקום במשך דורות.
עבור החיילים, המחנה היה גם מקום העבודה וגם הבית. יחידת המגורים הבסיסית בצבא הרומי נקראה קונטוברניום, וכללה בדרך כלל שמונה חיילים שחלקו את חיי היום־יום. המשמעות הייתה מעט פרטיות והרבה זמן עם אותם אנשים: אלה שאיתם התאמנתם ועבדתם היו גם אלה שפגשתם בסוף היום במגורים.
אם שירתתם בצבא, הרעיון של חדר משותף עם החברים ליחידה כנראה מוכר לכם. רק שכאן לא מדובר בכמה שבועות של טירונות. השירות הרומי היה מסלול חיים ארוך, והקשרים שנוצרו בין החיילים יכלו ללוות אותם במשך שנים.
כשעומדים היום בכיכר השקטה, קשה לדמיין את המקום כחלק מבסיס צבאי. אבל מתחת לרגליים נמצאות העדויות לאנשים שעבורם זו הייתה פשוט הכתובת שאליה חזרו בסוף היום.
מה עושים כשאין קרב?
אם נסתמך על סרטים, אפשר לחשוב שחייל רומאי העביר את רוב זמנו בצעידה אל הקרב הבא. בפועל, בסיס כמו וינדובונה דרש הרבה עבודה גם כשהחרבות נשארו בנדנים.
היו כאן מבני מגורים, מפקדה, בית חולים צבאי ובתי מלאכה. היה צריך לתחזק אותם, לדאוג לאספקה, לתקן ציוד ולהתאמן. הצבא היה צריך להיות מוכן למלחמה, אבל גם להמשיך לתפקד ביום רגיל לחלוטין.
אחת העדויות המעניינות לפעילות הזאת היא דווקא לבנה. לא פסל של קיסר ולא חרב מפוארת, אלא חומר בנייה שעליו הוטבעה חותמת של יחידה צבאית.
הלגיונות באזור היו מעורבים בייצור חומרי בנייה. בהרנאלס, כיום חלק מווינה, התקיים ייצור שחומריו הגיעו גם אל מעבר לווינדובונה. החותמות שנותרו על הלבנים מאפשרות לחוקרים לעקוב אחר הפעילות הזאת ולזהות את חלקו של הצבא בבנייה.
זה לא אומר שכל חייל ייצר לבנים בעצמו. אבל זה כן משנה מעט את התמונה: אותם לגיונות שאנחנו מדמיינים בשדה הקרב היו גם כוח עבודה מאורגן, שבנה ותחזק את העולם שבו חי.
מה היה בתפריט?
אחרי העבודה והאימונים מגיעה שאלה שכל חייל מכיר: מה יש לאכול?
התשובה מתחילה בדגנים. הם היו הבסיס לאספקת המזון הצבאית, ושימשו להכנת לחם, צידה יבשה ודייסות. אחת הדייסות המוכרות בעולם הרומי נקראה פּוּלְס. בהתאם לזמינות ולאספקה, בשר, גבינות, ירקות ופירות יכלו להשלים את הארוחות.
למי שמדמיין את הרומאים שרועים ליד שולחנות עמוסים במשתה מפואר, זו אולי תמונה פחות חגיגית. אבל הצורך היה מעשי מאוד: להזין אנשים רבים, מדי יום, ולאפשר להם לעבוד, להתאמן ולצאת למסעות.
מאחורי כל ארוחה עמדה מערכת שלמה. את התבואה היה צריך להשיג, להוביל, לאחסן ולעבד. מחנה מלא חיילים היה תלוי באנשים ובדרכי האספקה שחיברו אותו לסביבה.
אין לנו תפריט שבועי של החיילים ביודנפלאץ. התמונה מבוססת על מה שידוע על תזונת הצבא הרומי בכלל, והיא מזכירה שגם לפני כמעט אלפיים שנה, כוחו של הצבא היה תלוי לא מעט במה שהגיע למטבח.
מי חיכה מעבר לשערי המחנה?
סביב בסיס צבאי גדול מתפתחת גם כלכלה. החיילים היו צריכים מזון, ציוד ושירותים, והצרכים האלה סיפקו פרנסה לסוחרים, לספקים ולבעלי מלאכה.
סביב המחנה בווינדובונה התפתח יישוב שהיה קשור לחיי הצבא. נוסף עליו, באזור רנווג שברובע השלישי של ימינו, התקיים יישוב אזרחי נפרד. העולם הרומי המקומי היה רחב יותר מהשטח שבתוך החומות.
האוכלוסייה הייתה מגוונת: תושבים מקומיים, אנשים שהגיעו ממקומות אחרים, חיילים משוחררים, עבדים משוחררים ואנשים שחיו בעבדות. גם בקרב החיילים, המילה ״רומאי״ לא אומרת שכולם נולדו ברומא או באיטליה.
ובין האנשים שחיו ליד המחנה היו גם בנות זוג וילדים של חיילים.
כאן הסיפור נעשה מעניין במיוחד. בתקופה שבה אנחנו עוסקים, חייל מן השורה לא היה רשאי להינשא בנישואים המוכרים בחוק במהלך שירותו. אלא שהחיים לא תמיד הסתדרו לפי התקנות. חיילים קיימו קשרים זוגיים והקימו משפחות גם בלי ההכרה הרשמית הזאת.
עבור חלקם, החזרה מהשירות לא הסתכמה אפוא במפגש עם החברים ליחידה. בקרבת המחנה היו אנשים שחיכו להם, וקשרים אישיים שהעניקו למקום משמעות של בית.
היה גם זמן לבלות?
החיים בווינדובונה כללו גם בתי מרחץ, בתי מרזח ובתי בושת. אלה היו חלק מהסביבה שבה חיו החיילים והאזרחים, ומזכירים שהיישוב לא התרוקן מחיים ברגע שהסתיים יום העבודה.
בתי המרחץ בעולם הרומי שימשו גם למפגש חברתי. בתי המרזח הציעו מקום לשתות ולפגוש אנשים. איננו יודעים היכן בילה חייל מסוים מהלגיון העשירי, אבל האפשרויות האלה היו חלק מהעולם שסביבו.
לצד הבילויים וההוצאות, הייתה גם פרנסה. החיילים קיבלו שכר, שממנו נוכו תשלומים עבור אספקה וציוד. השירות סיפק מסגרת כלכלית, אך הכסף שקיבל החייל לא היה כולו פנוי לבזבוזים.
ומה חיכה בסוף? שחרור בכבוד היה עשוי לזכות את החייל במענק כספי או בקרקע. לא לכל אחד הובטחה חווה כמו זו שמקסימוס חולם לחזור אליה ב״גלדיאטור״, אבל האפשרות לבנות חיים לאחר השירות הייתה חלק מהתמונה.
מבחינת החייל, הצבא השפיע אפוא על הרבה יותר מהעבודה שלו. הוא קבע היכן יחיה, עם מי יעביר את ימיו, מה תהיה הכנסתו ואילו אפשרויות יעמדו בפניו בהמשך.
כשהמלחמה הגיעה לאזור הדנובה
השגרה הזאת התקיימה בגבול האימפריה, והגבול לא תמיד היה שקט.
בשנים 166–180 לספירה התחוללו המלחמות המרקומניות, שבהן נלחמו הרומאים בעמים ובהם המרקומנים והקוואדים. מרקוס אורליוס ניהל מסעות מלחמה באזור הדנובה, ווינדובונה הייתה חלק מהמערכת הצבאית שתמכה בהם. גם קרנונטום, בסיס רומי נפרד ממזרח לווינה, מילאה תפקיד במערך הזה.
כאן אנחנו חוזרים לעולם של תחילת ״גלדיאטור״. עבור החיילים ההיסטוריים, המלחמות לא היו רק תפאורה לקרב גדול. הן יכלו לשנות את שגרת השירות ולהביא איתן יציאה למסעות, התרחקות מהבית וסכנה שלא תמיד היה אפשר להתכונן אליה.
גם מחלות גבו מחיר. בתקופה הזאת התפשטה באימפריה מגפה גדולה, כך שהאיום על חיי החיילים לא הגיע רק מהלוחמים שמעבר לגבול.
כשאנחנו רואים במוזיאון שריון, נשק או כתובת צבאית, קל לחשוב על כוחו של הצבא הרומי. חיי היום־יום חושפים גם את הצד הפגיע שלו: אנשים שהיו תלויים באספקה, בבריאותם ובחבריהם, וקיוו להגיע בשלום לסוף השירות.
איפה אפשר לראות את וינה הרומית היום?
אחרי שמכירים קצת את החיילים ואת העולם שלהם, הטיול במרכז וינה מקבל עוד שכבה. כמה מהמקומות שבהם אולי כבר עברתם קשורים ישירות למחנה ולחיים שהתנהלו סביבו.
יודנפלאץ — מתחת לכיכר היהודים
כאן נחפרו שרידי מגורי החיילים שעליהם סיפרנו בתחילת המאמר. חשוב לדעת שלא מדובר בחדרים רומאיים פתוחים שאפשר לרדת אליהם במסגרת ביקור רגיל בכיכר. זהו מקום שבו הממצאים הארכאולוגיים מאפשרים לנו להבין מה היה כאן, גם כשהשרידים עצמם אינם גלויים לעין.
המוזיאון הרומי בהוהר מרקט — לפגוש את השרידים מקרוב
במוזיאון הרומי, בכתובת Hoher Markt 3, נמצאים שרידים של שני בתי קצינים. הם חושפים צד אחר של המגורים במחנה ומזכירים שגם בתוך הצבא היו הבדלים במעמד ובתנאי החיים.
לצד השרידים, המוזיאון מציג חפצים ושחזורים המסייעים להבין איך נראו המחנה והיישובים שסביבו. זו הזדמנות לחבר את הסיפור למקומות ולחפצים ממשיים.
נאגלרגאסה — רחוב ששומר על צורת המחנה
ברחוב Naglergasse כדאי לשים לב לעיקול. התוואי שלו משמר את קו הפינה הדרום־מערבית של המחנה הרומי.
אין כאן חומה רומאית שניצבת מעל הקרקע. במקום זאת, הגבול העתיק נשמר בצורת הרחוב. כמעט אלפיים שנה עברו, והמסלול שבו אנחנו הולכים עדיין מושפע מהמחנה שהיה כאן.
בפעם הבאה שתטיילו במרכז וינה, בין חלונות הראווה ובתי הקפה, עצרו לרגע ביודנפלאץ או בעיקול של נאגלרגאסה. נסו לדמיין את אותם מקומות כשהיו חלק מעולמם של חיילי הלגיון העשירי: המקום שבו ישנו, עבדו, אכלו ותכננו את החיים שאחרי השירות.
ואם בערב תחליטו לצפות שוב ב״גלדיאטור״, הפעם השם וינדובונה כבר יאמר לכם משהו.
